* תושבי ריו טוענים שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי ברא את ריו דה ז’נירו.
הם צודקים.

לתמונות מהטיול: http://www.brasiloca.co.il/scripts/articles/2005/pages/xuxa141/xuxa141.php

30 לינואר 2005 – יום ראשון
ארוחת הצהרים הראשונה של הטיול מתקיימת ב”מקדולנדס נתב”ג” וכוללת “מק שווארמה” עם המבטא של ג’ון
טרוולטה מהפרסומת.
אחר כך דיוטי פרי חובה. האמת, ההנחות לא גדולות אבל המבצעים של “שלוש פלוס אחד” הופכים את העסק לכדאי.
נתב” ג 2000 דווקא מסודר ויפה, רק שהמרחקים גדולים. הרבה ללכת. זה מעצבן יותר בדרך חזרה, כשכבר התיק
כבד והראש מסטול אחרי שעות טיסה רבות.
אחר כך ממריאים בטיסת איבריה למדריד עם נחיתת ביניים בברצלונה.
אחרי כל השמועות הרעות ששמענו על איבריה, דווקא הופתענו לטובה מכך שהמרחב האישי קצת יותר גדול מזה של אל על
ודווקא הדיילות לא אנטיפטיות ( כמו באל על) או סתומות ( כמו באייר קנדה).
אבל מושלם לא יכול להיות, ולכן הטמפרטורה במטוס היא 25 מעלות ועד שמפנים את המגש של האוכל לוקח שעה. ( האמת,
זו מכה של כל החברות, ונשארים תקועים עם מגש שאריות ומדף אוכל פתוח שלא מאפשר תזוזה).
ארוחת צהרים בסדר.
לא היה סרט, וכמובן לא היו אוזניות.

בנחיתת הביניים בברצלונה התחלף הצוות והיתה המתנה של 40 דקות בתוך המטוס.
מכאן לשם שינוי המזגן התחיל לעבוד והכיבוד שחולק היה “קיטקט” קטן וכוס שתיה קלה.
נוחתים במדריד ועוברים לטרנזיט לטיסה השניה של היום – לסאן פאולו ברזיל.

טיסת לילה של איבריה לסאן פאולו. יש בערך 2 סנטימטר יותר מקום, אבל עדיין קשה לישון. בשעה שתיים בלילה שעון
מקומי מוגשת ארוחת לילה שדווקא מפתיעה לטובה בטעם,ומחלקים גם אוזניות עבור הסרט וגרביים.

בשעה תשע בבוקר לפי שעון ספרד ( המראנו לפי שעון ישראל, עברנו לשעון ספרד איפשהו במדריד). מחלקים ארוחת בוקר.
כאן המקום להעיר – אמנם ביקשתי מסוכנת הנסיעות שלנו להזמין לי ארוחות צמחוניות בגלל הקטע של כשרות, ולמרות שזה
הופיע על הנייר שהיא העבירה לנו, הרי שבפועל לא היה לזה זכר ולכן כל פעם נאלצתי להתחיל להוציא את הנקניק ( שהיה
עשוי בשר חזיר). לפעמים זו היתה עבודה קלה של פשוט לא לאכול אותו, ולפעמים זה היה ניתוח כירורגי כשהחביאו לי בפסטה
למשל, חתיכות קטנות של נקניק האם יחד עם חתיכות שרימפס זעירות. אבל מצד שני, זה נתן לי תעסוקה…

31 לינואר 2005 – יום שני –
השעה 10.50 בבוקר שעון סאן פאולו. העיר ענקית מלמעלה. טסים לסלוודור, בטיסה השלישית והאחרונה של הרצף,
סך הכל 26 שעות בדרכים, מתוכן 20 שעות באוויר.
המטוס של חברת VARIG .

כשנוחתים בסלוודור ניגש אלינו אדם המציג את עצמו כנהג מונית ומציע מחיר הרבה יותר זול. הסתבר שזה חאפר אבל הוא
הביא אותנו במהירות וכאמור בזול, למלון הראשון שלנו – BAHIAMAR בסלוודור באהיה.

בהתחלה החדר שאנחנו מקבלים לא משהו. יש בו מזגן רועש ונוף לחצר. אחר כך מסתבר שהחדר הזה צריך להיות עבור
ההכנות לקרנבל, ואנחנו מקבלים חדר משודרג עם נוף לים, פינת ישיבה, חלוקי אמבט ומסרק מנויילן שנשתמש בו
יותר מאוחר עבור ימנז’ה.

בקבלה אפשר לנסות משגאות מפירות טרופיים. אחד זה “קאז’ו” והשני לא הבנתי בדיוק את השם, נדמה לי
שמשהו כמו “אסרולה”, אבל זה גם לא היה משנה. זה היה מגעיל בטירוף. כמו מיץ תפוזים מקולקל במיוחד.
אחר כך הלכנו לסופרמרקט – זול במיוחד. קניתי 6 קופסאות “פריניה לקטייה” ( מין אבקה שמכינים ממנה
דייסות, ואני אוהבת לאכול אותה בכפות) וגם שוקולד של “גרוטו” ובונבונים של “סוניו דה וואלסה”.

את הערב בילינו בהשלמת שעות שינה ובצפיה לסרוגין ב”אמריקן איידול”. גדול הסיימון הזה, איך שהוא קוטל
את האנשים.

1 לפברואר – יום שלישי.
בגלל הפרשי השעות ( סלוודור מאחרת אחרי ישראל בחמש שעות), אני מתעוררת בשלוש בבוקר.
ארוחת הבוקר של המלון מפתיעה לטובה – הרבה סוגים של שתיה חמה וקרה, כולל מיצים של פירות לא
מזוהים, המון עוגות ומאפים מתוקים, שפע גדול של מאפים מלוחים כולל כאלה עם נקניק, סופגניות אמיתיות
קטנות בלי ריבה, עוגיות, ג’לי של טפיוקה וחלב, קרואסונים חמים, נקניקיות, תפוחי אדמה אפויים והמון
המון פירות – תפוזים ואננס, אבטיח ומלון, מנגו , גוייאבה ועוד כמה פירות טרופיים.

אחרי ארוחת הבוקר – לזרוס המדריך לוקח אותנו לסיור פנורמי בעיר. מרכזים דתיים, כנסיות, מגדלור,
חופים, רחובות צרים ומרכזי קניות. מצד אחד בייאנות ובייאנים נחמדים שמחייכים ונותנים
מתנות ( אנטוניו – מוכר מספר 3 בשוק מלאכת היד של סלוודור – מתלהב כששומע שאנחנו מישראל ומתעקש
לתלות לי תליון על הצוואר) ומצד שני בייאנות נוכלות שמנסות לגזול לנו 50 ריאל).
יש המון שוטרים בכל מקום. כך גם בריו מאוחר יותר.

המדריך לוקח אותנו לגלידריה שמכינה גלידות מפירות טרופיים. אחרי כמה טעימות אני בוחרת משהו, לא
יודעת מה זה היה אבל זה היה לא רע בכלל.

אותו יום – בערב
מרכז הקניות “שופינג בהה” – קניון גדול שבנוי כמו קניון ארינה עם שטח מסעדות ענק.
חנויות “לוג’ה אמריקנה ” מאכזבות ומתגלות כאוסף של מוצרים סוג ג’. חנויות הבגדים במחירים ממוצעים
והבוטיקים יקרים יותר. קניתי דיסק של “AXE BAHIA 2005 ” וכמה חוברות קומיקס.
לפי בחור שפגשנו שם, מסתבר שמגן דוד הוא גם סמל של דת הקנדומבלה השכיחה בין שחורי העור בבאהיה.
ארוחת הערב היתה במקדונלס במחיר של כ12 שקל לארוחה ( המבורגר, צ’יפס ושתיה).
לקינוח קנינו בריגדירו ( כדור שוקולד מוס) גדול, שהספיק לשנינו ב3.5 ריאל ( כ5.5 שקלים).
מסתבר שיש הסעות מהקניון למלונות כולל למלון שלנו כך שחסכנו את מחיר המונית.

2 לפברואר – יום רביעי – יום חגה של ימנז’ה, אלת הים.

ארוחת הבוקר היתה זהה לזו של אתמול רק שהפעם היתה מבשלת שחורת עור שהתעקשה לתת לנו לטעום
מטעמי טפיוקה מטוגנת ( משהו כמו קרפ עם מילוי מתוק או מלוח). אז אחרי שהכינה לנו חביתות היא
הביאה לנו טפיוקה מלוחה ( עם גבינה ונקניק) וטפיוקה מתוקה עם חלב מרוכז וקוקוס. המתוק היה
טעים מאד ומאז כל בוקר ביקשנו מהטבחית להכין לנו.

יוצאים לטיול שמתחלק לשני חלקים. שייט והטקס עבור ימנז’ה.
בספינה שלנו יש 30 איש. מתוכם 10 ישראלים. יש גם להקת סמבה קטנה שבמשך שעות מעבירה את
שירי הקרנבל של 20 השנים האחרונות ( וכובע בין האורחים כדי לאסוף כמה גרושים), ובעלי הספינה
שקודם עוברים עם מגש קייפיריניה ואחר כך נזכרים לבוא עם מחברת שבה הם רושמים שזה עלה 4 ריאל
לכל אחד… אחר כך כבר למדנו להזהר מהמחברת הזו.
מעבירים את הזמן בצחוקים עם הישראלים – זוג מבוגר שגר במלון שלנו וקוטל כל דבר ( הגבר בעברית
והאישה בביטויים ביידיש), ואב ובנו שיצאו יחד לטיול והבן כל הזמן מנסה להתחיל עם ברזילאית שלא
שמה לכיוון שלו).

מגיעים לאי לא ברור. צריך לשלם 30 אגורות בכניסה לאי. גם זה לא ברור.
מה שברור זה כמה דברים –
1. אי אפשר להשתזף בשקט כי כל שניה ניגש אליך מישהו ומנסה למכור משהו, אם זה
אוכל ( מין גבינה על שיפוד שהם מניחים על המנגל הכי קטן בעולם), או פריאו,
או צדפים, או מזכרות.
2. גם להקת קפואירה מקומית מנסה להופיע ולשנורר כמה גרושים ( בלי לדעת שהם
נופלים על ישראלים)
3. אפשר בהחלט לשרוף את גב כף הרגל, וכן, זה כואב תופת.

החצי השני של הטיול – מפליגים למול החוף, ומחכים לטקס הימנז’ה. במקור היתה צריכה סירת
דייגים לצאת מהחוף, ולהיות הראשונה שמשליכה זר ומתנות למים עבור ימנז’ה. בפועל מחכים
ומחכים ויוק. נאדה. בסוף לזרוס המדריך מודיע שבגלל שאנשים מתחילים לחטוף בחילה מהעמידה
של הסירה, אז הולכים לעשות סיבוב וחוזרים כשהטקס יתחיל. כאן מתחיל קטע מוזר – איך שהסירה
שלנו מתרחקת, פתאום כל הסירות מתחילות במירוץ מטורף אחרינו, כשאחריהן סירות משטרה המדרבנות
אותן לנסוע מהר יותר. בסוף זה נגמר וכולם עוצרים בלב ים, ושם מתחילים להוריד את הסלסילות למים.
היו שם פרחים, סבונים, מסרקים, מראות וגם בובות ופירות.

אחר כך פקקים אדירים בעיר כי אחרי טקס המתנות נוהגים התושבים לפצוח בריקודים בעיר. הרכב שלנו
פשוט עובר דרך אנשים. עד שמגיעים למלון כבר רעבים, שרופים, מלוכלכים ותשושים ואחרי מקלחת
האפשרות היחידה היא מסעדת המלון. דווקא לא יקרה – ארוחה לשניים עלתה 55 שקלים בערך
והתפוצצנו לגמרי.
3 לפברואר – יום חמישי.
בארוחת הבוקר ניסיתי גם בננת אדמה אפויה, וגם תפוח אדמה מתוק ( לא בטטה). לא רעים.
וגם מוס טפיוקה בטעם קוקוס. ( שהופך למעדן כששופכים עליו המון חלב מרוכז).
הערב יש קרנבל!
בבוקר – בעיקר קניות בסופר וסידורים.
בארבע אחרי הצהרים נוסעים לשופינג בהה, לאכול לפני הקרנבל. לוקחים אוטובוס שבארץ נוסע
אולי רק בעזה, בלי מזגן כמובן ומלא שחורים. בעצם אנחנו היינו הלבנים היחידים, ובגלל שהכבישים
בחלקם חסומים בגלל הקרנבל , האוטובוס שינה מסלול, התמלא עד אפס מקום ונסע כפול זמן.
אכלנו במקדונלדס. אחר כך יצאנו לרחוב. המון משטרה, בעלי חנויות שחוסמים את החלונות שלהם
עם קרשי עץ ענקים, ועוד יותר המון אנשים.
היו אלה שקנו מקומות בקמרוטס , היו כאלה שקנו זכות הליכה בתוך החבלים של הטריוס אלקטריקוס
ותפרנים כמונו שפשוט מחליטים להתערבב. זו היתה דווקא החלטה נבונה. ( וגם חסכונית) כי מי
שהיה בקמרוטס רק ישב וצפה, ולא הרגיש ממש, ומי שהלך בחבלים היה תקוע עם הקבוצה שבחר בה.
אנחנו היינו חופשיים ללכת לאורך כל הרחוב. בניגוד לאזהרות, לא נתקלנו באלימות או בקטטות.
היו המוני מוכרים, בעיקר של בירה “סקול” בתוך ארגזי קלקר וקרח, היו המון חוגגים שהלכו לשני
הכיוונים, והכי הרבה היו שוטרים צבאיים. בכמויות. והם לא היו עדינים עם מי שהם תפסו, כולל
המון ילדים כייסים.

וברחוב – משאית אחרי משאית (“טריו אלקטריקו”), עם ציוד הגברה אדיר, עם מיטב הזמרים
הסלוודורים ( איווט סנגלו, בנדה אווה, ארקטו, שירו דו אמור, אסה די אגילה,
וכמובן הTCHAN) מתרוצצים מלמעלה, כשלמטה המוני צועדים, שמזמן הפסיקו לרקוד בגלל
חוסר מקום ופשוט קופצים כמו פופקורן ( ולכן הכינוי הרווח
שם “פיפוקה” – פופקורן), והרבה מוסיקה ושמחה.

ככה זה נמשך עד שעות הבוקר המאוחרות. אנחנו עזבנו בסביבות אחת ורבע.

4 לפברואר – יום שישי
בבוקר אורזים. יש טיסה לריו.
במטוס רק ארוחה קלה ( סוכריה, שתיה קלה, וסנדוויץ של גבינה צהובה ונקניק חזיר).
ריו.
עיר גדולה ומבולגנת שמקבלת אותנו בשמיים מעוננים וגשם שוטף.
בעלת הדירה כבר מחכה לנו עם סיפורי זוועה על הגנבים בעיר.
הנקודה הראשונה שאנחנו מבקרים היא הסופרמרקט השכונתי.
בדירה יש שני חדרי שינה, חדר רחצה, מטבחון ופינת ישיבה קטנה עם טלוויזיה ולווין.
המיקום – חמש דקות הליכה מחוף קופקבנה.
ארוחת ערב במקדונלדס. אחר כך טיול ארוך בטיילת של קופקבנה. כולם מתכוננים לקרנבל.
מוכרים בכל חור את הקוקוס עם הקש.

5 לפברואר – שבת
סיור ארוך בעיר, כולל קנית ביקיני חדש. למעשה המילה “ביקיני” בריו היא שם קוד לשני
חוטים ובאמצע בד בגודל סנטימטר וחצי. מוגזם אפילו בקריטריונים שלי. אז אני מתפשרת על
הגירסא הצנועה יותר ( יחסית) הקרויה “סונקיני” שגם היא קטנה בהרבה מבגד הים שהבאתי
מהבית. המחיר – כ40 שקלים.
שותים ב2 ריאל שייק בננות וחלב הקרוי “ויטמינה” ומשקה אסאי שהוא בעצם פרי מרוסק.

בהמשך היום – מסתובבים בקופקבנה וסביבותיה ותופסים להקות רחוב. הקונספט – משאית
שעליה כמה נגנים וזמרים, ומאחוריה עדר ענק של חוגגים שפשוט הולכים איתה. ככל שהמסלול
מתארך, מצטרפים יותר ויותר אנשים. הגשם ממשיך לרדת כל היום.
אחר כך אנחנו תופסים את המטרו לאזור המרכז, שם נמצא הסמבודרומו. הגשם מתחזק.
אנחנו מוצאים את קופת הרגע האחרון וקונים כרטיסים ב10 דולר לאחד ( בניגוד ל60 דולר שרצו
מאיתנו בעיר על אותו המצעד).
על המצעדים – אין הרבה לומר – שילוב מדהים של צבעים, נוצצים, זהב, קצב,
כמויות ענק של אנשים, תפאורות ענקיות וצבעוניות , מרשים מאד. כל בית ספר לסמבה קיבל
שעה אחת בדיוק ויש שעון שמודד את זמן ההליכה. בתחילת כל מופע יש מטחי זיקוקים.
אנחנו יושבים על הטריבונות, על קרטון שנתן לנו ברזילאי אחד רחמן, עם מטריה שנתן לו
ברזילאי אחר רחמן, וקמים רק כדי לצלם. אחרי ארבעה בתי ספר אנחנו כבר הרוסים, רטובים
ורעבים ומחליטים לפרוש. בדרך החוצה אנחנו מוצאים תחפושות שאנשים השתמשו וזרקו. חבל
שבלתי אפשרי להביא אותן לארץ, עם כל הטיסות שעוד מחכות לנו.

6 לפברואר – יום ראשון.
הגשם שירד בבוקר מפסיק בהדרגה ואנחנ ו באוטובוס טיולים שמסיע אותנו ל”טיול באיים הטרופיים”.
בדרך עוברים את המטעים של ברזיל וכפר דייגים קטן שחוגג את הקרנבל שלו
בסגנון “קרנ-מר” – קרנבל ימי בהשתתפות הסירות המקושטות שלהם. עוצרים לשחיה מול
חוף אחד אבל אנחנו מעבירים את ההפסקה הזו בקשקוש עם שני יהודים דוברי עברית שבאו מארצות
הברית. אחר כך מגיעים לאי אחר הכולל ארוחת בופה ( סלטי ירקות, עוף, דגים, תוספות
חמות של אורז עם שעועית שחורה, ספגטי ולקינוח אבטיח , אננס ופירות טרופיים) והסתובבות
באי.

בערב בא לקחת אותנו קרוב משפחה של אמא שלי, לביקור אצלו ואצל אשתו. הם קנו במיוחד
בשבילנו אוכל מהמעדניה הכשרה, כולל אפילו חלה מתוקה.

7 לפברואר – יום שני
בבוקר המדריכה של הטיול שלנו מתעקשת לקחת אותנו גם למרקאנה ולכנסיה הבנויה בצורת חרוט
עם הרבה זכוכית. אחר כך נוסעים להר הסוכר. עולים על שני הרכבלים המובילים לשתי הפסגות
לתצפית על הנוף.
אחר כך ארוחת צהרים ברודזיה – שורשקריה בזיל הזול שמפוצצת אותנו מבשרים.
בערב הולכים לבקר קרובים נוספים, ומשם נוסעים שוב למרכז במטרו, כדי להסתובב בין כל
התחפושות והמשאיות המקושטות שהולכים לצעוד במצעד של היום.

8 לפברואר – יום שלישי
טיול לקורקובדו, לבקר את הצלוב.
הנסיעה ברכבת קטנה דרך היערות הטרופיים של טיז’וקה. הפסל מרשים, התיירים מצלמים.
הנוף מהמם.
הצלם המלווה מתגלה כיהודי ארגטינאי שאמא שלו ציונית נלהבת, דוברת יידיש וחיה בישראל.
ארוחת צהרים בפיצריה ( פיצה משפחתית עם עגבניות ועשבי תיבול ב18 שקלים).
בשעות הצהרים המאוחרות – יוצאים להצטרף ללהקות הרחוב – הבנדות, ובמיוחד הבנדה
של איפנמה. בכל הרחובות דוכנים, מתופפים, רקדנים, רמקולים ענקיים והרבה שמחה.
המצעד של הבנדה של איפנמה מפוצץ במיוחד ויש אלפי אנשים וצפיפות איומה, והקצף המגעיל
הזה של יום העצמאות.
אחר כך מוצאים רחוב שנחסם, שמו בו רמקולי ענק ומשמיעים ריקודי שורות כמו “הוומפירו”.
בדרך לדירה עוצרים ל”ויטמינה בננה” ואסאי. ואז מסתבר שהבנדה המקומית עוברת
בדיוק ברחוב שלנו.כשהבנדה חולפת מהרחוב שלנו, נגמר למעשה הקרנבל.

9 לפברואר – יום רביעי
קמים ב12 בצהרים.
את אחר הצהרים מבלים בסידורים כמו כביסה במכבסה מקומית וקניית כרטיסי נסיעה לבוזיוס.
בערב טיול מאורגן שכולל ארוחה ברודזיה מפוארת, עם מלצרים מעונבים ( המון תוספות,
סלטים, סושי, טונות של בשר ובננה מטוגנת לקינוח, יחד עם שתיה. מהכל – אהבתי
בעיקר את הכבש). ישבנו עם שתי ישראליות שלא ידעו שאנחנו ישראלים בהתחלה ולכן הרשו
לעצמן לרכל חופשי ואחר כך לא ידעו איפה לקבור את עצמן.
משם נסענו למופע סמבה ופולקלור ברזילאי, מושקע מאד.

10 לפברואר – יום חמישי
מבלים את הבוקר בתפיסת גלים בחוף קופקבנה. מזג האוויר נעים מאד.
בערב יוצאים לסיבוב ולארוחת ערב במסעדה איטלקית ( מנה נדיבה של ניוקי עם רוטב גבינה,
פרוסת עוגת מוס שוקולד או אגוזים ושתיה קלה, הכל ב9.20 ריאל , כ15 שקלים לאדם).
סיום הערב בשקיעה בחוף קופקבנה. וצפיה במשחקי כדורעף חופים.

11 לפברואר – יום שישי
בוזיוס.
עיר נופש די מיושנת. יש רק טלפון ציבורי אחד שעובד.
בעיר אין מלונות, רק פוסאדות – כמו אירוח כפרי אבל בלי הג’אקוזי. הרבה חרקים.
חדר חמוד, ומה שנחמד זה שבשש בערב יש “שעת תה” שכוללת משקאות חמים וכמה עוגות
וטוסטים עם חמאה. זה מחזיק אותנו יופי עד ארוחת ערב.
הרחוב של הבילויים הוא למעשה הרחוב היחיד בו יש חיי לילה והוא מורכב ממסעדות, מועדונים
ורחוב שבנוי מאבנים עם רווחים באופן שאף צעד לא ממש יציב, ועל נעלי עקב בכלל אין מה לדבר.
את ארוחת הערב אכלנו במסעדה מקסיקנית ( פיצה טקסנית, מאפה ירקות וקינוח בננה
וגלידה) עם שירות איטי במיוחד.

12 לפברואר – שבת.
ארוחת בוקר
בהמשך היום – סטלבט מול הים על כיסא נוח ושמשיה, נמנום קליל בגשם השוטף של
אחרי הצהרים, שעת התה של הפוסדה, טיול על החוף שנגמר בפאב מאולתר בו הופיעה
להקה בשם WANDO REIS שכנראה נחשבת פופולארית לפי
כמות ההתלהבות שם ) וחילקו בנדנות ו”פיטיניאס” של קוקה קולה).
לארוחת ערב – אחרי התלבטות בין מסעדות יקרות מדי, הלכנו למקדונלדס וקינחנו בצפיה
בלהקה ששרה שירי שנות השבעים באחד מבתי הקפה.

13 לפברואר – יום ראשון
ארוחת בוקר, סטלבט מול הים, נמנום, קפה ועוגה, ובערב נסיעה למרכז העיר.
הגירסא הברזילאית לשיר הרומני “נומה נומה ” היא HOGE E FESTA וזה זוועתי
בדיוק כמו “דץ עושה לי תה”. ארוחת ערב בקרפריה “שז מישו” שבסופי שבוע בכלל
אי אפשר להכנס אליה אבל ביום ראשון כשמתרוקנת העיר, אפשר להשיג שולחן. הפרסום
שלהם בא מזה שכשהמנה מוכנה הם צורחים את השם של המזמין, או משתמשים במגאפון.

14 בפברואר – יום שני
עוד בוקר של כלום.
ארוחת בוקר, סטלבט מול הים, קפה ועוגה, ונסיון לישון מוקדם. בשעה שתים בלילה
צריך לצאת עם ההסעה לריו.

15 לפברואר – יום שלישי.
בשתיים בבוקר מצאתי את עצמי בדיון בפורטוגזית שוטפת על השפעת הטרור האיסלאמי
בעולם, וההבדלים בזרמים הדתיים והחילוניים ביהדות לעומת הנצרות, עם פקיד הקבלה
של המלון.
בחמש וחצי בבוקר נמצאים כבר בשדה התעופה בריו.
בתשע בבוקר טסים לאיגואסו.
המלון “כרימה” ענקי. בהתחלה אנחנו מקבלים חדר עם שלוש מיטות יחיד ואחר כך
החדרנית מצמידה שתים למיטה זוגית. צריכות להיות הרבה פעילויות לילדים ולמבוגרים
במלון אבל אין לנו זמן.
אוכלים צהרים במלון בשיטת הבופה, מחיר סביר ומבחר לא רע. כמו מלון בארץ.
רק שהקינוחים חלביים וכמובן שמכילים הרבה “פלאן”.
בשעה ארבע מגיע נהג לקחת אותנו לצד הברזילאי של המפלים.
הטיול בצד הברזילאי לוקח בערך שעה, ואנחנו פוגשים זוג ישראלים והולכים איתם.
יש חיות חמודות כאלה, “חוטמנים” שמטפסים עלי .

16 לפברואר – יום רביעי
ארוחת בוקר.
ברבע לתשע באים לקחת אותנו לטיול בצד הארגנטיני של המפלים.
למדריך שלנו קראו “קיקה” והוא הוביל אותנו בשבילי הליכה, נקודות תצפית,
רכבת ובסוף גם לסירה שהובילה אותנו
לטבילה ארוכה מתחת למפלים. היה כיף.
ארוחת הצהרים היתה בפארק עצמו וארוחת ערב היתה הזמנה מהרום
סרוויס ( צ’יפס ואמפנדס).

17 לפברואר – יום חמישי.
ארוחת בוקר במלון, קצת טלוויזיה, קצת אריזה ומעבר לשדה התעופה הארגנטיני,
לטיסה לבואנוס איירס.
בזמן הטיסה, אין טלוויזיה. הבידור היחיד הוא ארוחת העשר של כריכים ועוגיות.

מלון “קומפורט אספן סוויטס” במרכז העיר.
בחדר יש גם מטבחון כולל מיקרוגל ומקרר.
הולכים לאכול צהרים באחת הסטקיות בעלות של כ30 שקלים לאדם. הולכים לקנות
קצת שתיה ולמספרה – חפיפה ותספורת עבורי ב25 שקלים כולל טיפ.
בטלוויזיה עשרות ערוצים, כולל מה שהכי אהבתי – ערוץ רטרו שמשדר סטרסקי
והאץ, אשת חייל ו”תהילה”.

18 לפברואר – יום שישי
ארוחת הבוקר במלון קונטיננטלית חדר האוכל מאד צפוף.
טיול בנקודות העיקריות של העיר. המדריכה מסבירה על שכונות היוקרה שבהם יש
הרבה מוליכי כלבים, ועד שכונות העוני הצבעוניות עם אמני הרחוב.
משכורת המינימום של 100 דולר גורמת לקניונים להפוך ל”מוזיאון מיראנדה” –
סה מירא ( מסתכלים) אה סה אנדה ( והולכים).
בשמונה בערב אוספים אותנו למופע טנגו שכולל ארוחת ערב.
המועדון מעוצב בסגנון שנות העשרים וצפוף מאד. מלצרים יעילים להפליא מתרוצצים
וממלאים כוסות יין במהירות . צריך לבחור מתוך תפריט מסובך..
המופע עצמו מרהיב – תזמורת, רקדנים ורקדניות, זמר וזמרת.

19 לפברואר – שבת
יום חופשי.
ארוחת בוקר ושוטטות ארוכה מאד בחנויות. הכל יקר. יש הרבה חנויות של מוצרי עור,
ציוד מחשבים ומזכרות, בעיקר של האבן הוורודה המקומית ושל כלים לשתיית “מאטה”.
בצהרים מנמנמים ובערב יוצאים לארוחת ערב. יושבים במסעדה איטלקית .

20 לפברואר – יום ראשון.
אמורים לנסוע לטיול שנקרא “פיאסטה גאוצ’ה” אבל בטעות עולים על ההסעה הלא
נכונה. אחרי הרבה טלפונים של המדריך, ודי הרבה מזל, אוסף אותנו האוטובוס
הנכון ונוסעים לחווה בשם “סוזנה הקדושה”. יושבים ליד אישה אמריקאית וגבר מפינלנד
שדומה לשוורצנגר, ואחרי כמה כוסות יין, כולם כבר חברים.
בהתחלה עוד מסתובבים בשטח, בודקים את הגריל הענק עליו ניצלות פרות שלמות.
אחר כך ארוחת צהרים ענקית). אני שתיתי חמש וחצי כוסות יין, בן זוגי שתה יותר. אחר
כך היה מופע עם זוג רקדני טנגו ואיזה גאוצ’ו שהרקיד כדורים.
בסוף עוד היתה תצוגת סוסים ודהירה ואחר כך לאוטובוס.
לארוחת ערב יצאנו לרחוב המרכזי – רחוב פלורידה ונגזרותיו. הרבה אומני רחוב,
וגם הרבה קבצנים. אכלנו שם בגלידריה משובחת כמות של 1/4 ליטר גלידה
כל אחד( משהו כמו שלושה כדורי גלידת שמנת גדולים) במחיר של 2.75
פזו ( כ4 שקלים).
פקיד קבלה יהודי דובר עברית מוסר לאורחים מישראל מכתב עם פרטים על המלון,
שמכיל שגיאות כתיב שרק יהודי בגולה יכול לעשות.

21 לפברואר – יום שני – יום אחרון.
אחרי ארוחת הבוקר אורזים ומחכים להסעה לשדה התעופה.
טיסת איבריה בין בואנוס איירס למדריד. הטייס מודיע שנגיע לפני הזמן. לא שזה
משנה משהו.
בנתיים מוגשת ארוחת צהרים ואפשר לבחור בין פסטה לעוף. הבעיה היתה שבפסטה היו
חתיכות נקניק חזיר ושרימפס, שכאמור היוו תעסוקה של חצי שעה, להפריד את
כל העסק..
בהמשך שני סרטים משעממים. אחד מהם הרדים אותי יופי.
אחר כך פרק של “חברים” וזה דווקא היה נחמד.
שעה וחצי לפני הנחיתה יש ארוחת בוקר.

שמונה ארבעים וחמש בבוקר של ה22 לפברואר, שעון מדריד – הטיסה האחרונה.
כמובן שהנוסעים לישראל עוברים בדיקה כפולה ושני שיקופים למרות שלא עזבנו את שדה
התעופה, ומוגלים לחדר מבודד. כבר רגילים לזה.
הכיבוד ההתחלתי, כמו בדרך הלוך – חטיף שוקולד ושתיה קלה.
אחר כך, כשעוצרים בברצלונה מתחלף הצוות ואז כבר יש ארוחת צהרים שכוללת כרטיס
מצורף המעיד שאין חזיר במנה.

השלוש שעות האחרונות של הטיסה כבר היו מעייפות במיוחד. בטלוויזיה לא היה
כלום, הייתי הרוסה מעייפות והיה משעמם. אבל נגמר. וצעדה ארוכה
בנתב”ג 2000 החזירה אותנו לישראל.